כדי להבין את המגעים המתחדשים בין איראן לארצות הברית לאחר בחירות האמצע, ראוי להבחין בין שני סוגים של מוטיבציות לניהול משא ומתן: אינסטרומנטלית ואקספרסיבית 

הממשלה היוצאת העבירה לצעירים מסר שכוחנות והסתה משתלמות פוליטית. הממשלה הבאה יכולה להציב להם מודל אחר של ישראליות: מנהיגות שמבוססת על שותפות, אחריות, הכלה ויכולת לנהל מחלוקת בלי להפוך את האחר לאויב

מי שנתן את קולו, ביודעין, לפירוק הממלכתיות, להפקרת הסולידריות, לרמיסת האמת ולביזוי הצדק; מי שהעניק לכל אלה הכשר, הן בתמיכתו בזמן אמת והן בהצבעתו בבחירות האחרונות, איבד את הזכות לדרוש ממי שהוקיעו את העוולות, המחדלים והכשלים לשכוח, לסלוח או להתאחד איתו

איך הגענו למצב שבו אנחנו מתווכחים אם עדיף לשבת עם ערבים או עם חרדים. כאילו עצם השייכות לקבוצה מסוימת היא פגם שצריך להתגבר עליו, או שמה שחשוב זה הקבוצה אליה נולדת, ולא מה אתה חושב

לאחר שנים רבות עקובות מדם, הצלחנו לעשות שלום עם מדינות ערב, מצרים וירדן. הגיעה העת לעשות שלום גם עם ערביי ישראל, ובמידה מסוימת גם עם עצמנו

כולנו רואים את הסחר בימי מילואים, שכל כולו מבוסס על הרווח הכספי הכרוך בשירות מילואים הנמתח על מאות ימים, מכאן שלא יחסרו מתנדבים לשירות קבע שכזה

אך אירוני שדווקא היועצת המשפטית לממשלה היא זו שמתחמקת מלהתייצב בבית המשפט כדי להגן על כתבי האישום נגד נתניהו

זאת קלישאה, זה כבר מאוס, אבל אין לנו ברירה אלא להקים ממשלת אחדות | כל ממשלה חלקית, שנשענת או על החרדים או על המפלגות הערביות, עלולה להפקיר את הרוב המשרת והמשלם בחזיתות קריטיות