המחאה הזו מרגשת וחשובה, אבל היא חייבת להתרחב למעגלים נוספים, לגעת בחברה הישראלית הרחבה יותר, למצוא שותפים ולהיות מאורגנת מספיק כדי להחזיק מעמד ולשנות מציאות

בעולם מתוקן, שבו האזרחים מחפשים מנהיג שדואג לעם ולא לעצמו, אדם כמו איזנקוט – בן להורים ממרוקו, רמטכ"ל לשעבר, אב שכול, אדם נקי כפיים ולב – אמור היה לצאת לדרך עם 40 מנדטים מובטחים. אבל הציבור בישראל מעדיף לדבוק בבלוף

אצל הנשיא טראמפ, האינטרסים האישיים והאסטרטגיים מתלכדים. גרילנד, איראן, ונצאולה - מבחינתו, הדרך להיחקק בדפי ההיסטוריה ולנצח את מרוץ האנרגיה וה-AI העולמי עוברת דרך אותם יעדים

בניגוד ללבנון שעדיין חלשה מכדי לפרק את חיזבאללה מנשקו, הרי שהאינטרסים המשותפים בין ישראל לבין המשטר החדש בסוריה רבים יותר מן המפריד.  לכן זו הזירה שעלינו להציב בקדמת העשייה המדינית

יוזמות החקיקה האנטי-דמוקרטיות, הזלזול המחפיר של הממשלה בביהמ"ש העליון, השיח האלים, הקוטביות, והבדיקה חסרת השיניים בוועדה למינוי בכירים, הם שלבים במדרון החלקלק שסופו בפירוק הדמוקרטיה הישראלית

כך לכדה עצמה הממשלה, שמסרבת לכל אפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים עצמם, לאופציה היחידה שנותרה לה להחלפת שלטון חמאס: "מועצת השלום" שתנהל את עזה

אחרי האסון, כשהדם עוד חם, המנגנון נכנס לפעולה. מאשימים את כולם: את המשטרה, את המהנדסים, את המדינה, רק לא את האוטונומיה עצמה. למה? כי העסקנים חייבים את השליטה המוחלטת, והפוליטיקאים חייבים את הקולות שלהם

ישראל צריכה להסתכל על העתיד הרחוק, היום שאחרי התחלת השיקום הראשוני שתכליתו מתן קורת גג למאות אלפי פלסטינים. מה יקרה כשהממשל הטכנוקרטי ביחד עם הוועד המנהל יחליטו על בניית מעבר יבשתי נוסף, או נמל ימי, או איזור תעשייה בקרבת ישובי העוטף, או שדה תעופה על הריסות דהנייה?