במדינה דמוקרטית אין מקום לערך נאמנות. האזרח אינו נתבע לייצר דפוס אישיות של מסירות הדומה לאלה שאדם יוצר בחייו האישיים. מדינה דמוקרטית-ליברלית אינה רשאית לחדור אל מרחב הנאמנויות של האדם, ומאמינה בזכותו לחיות את חייו לפי ערכיו ואמונותיו ובלבד שיציית לחוק

בחתירתו למלחמת מאה השנים בחמאס, תוך ביטול שיקולים שעד לא מזמן היו בלב תפיסת הביטחון הישראלית, נתניהו מתעלם מההשלכות על החטופים, על מערך המילואים ועל המשק הישראלי

הבחירה בבן שפירו להדליק משואה ביום העצמאות אינה רק סמלית – היא גם הכרחית. היא חושפת את צביעותם של אלו שבוחרים לתקוף אותו, ואת חוסר יכולתם להבחין בין ידיד לאויב ובין אמת לשקר

אפשר להסיט את המבט מתמונות הילדים המתים בעזה. אפשר גם למנוע את הדפסתן. לאזוק את המדפיסים. להגדיר חמלה אנושית כאנטי-ישראלית. כבוגדנות ממארת. המציאות עדיין תהיה שם

מאז 2015 אנחנו גולשים במדרון תלול אל אי-השפיות. אבל בשנה האחרונה התמונה התבהרה: לקינו בשיגעון. המדינה החכמה, המדהימה והמופלאה שלנו יצאה מדעתה

בתצהיר של רונן בר ובתגובה של נתניהו אין שום דבר חדש, וזה לא מפתיע. הרי מדובר בשניים מגדולי משווקי הקונספציה – שהיא בעצמה מחזקת את הצורך להשתחרר משניהם, כמה שיותר מהר, לפני התצהיר והתגובה הבאים

איראן, סעודיה, טורקיה ומצרים עקפו את ישראל בסיבוב ונמצאות במשא ומתן ישיר עם טראמפ. עלינו להפנים בדחיפות: איבוד מעמדנו כמתווכים יקירי האמריקאים משמעו נחיתות אסטרטגית, ביטחונית וכלכלית במרחב

במקום להשקיע את כספי הציבור בהרחבת השירות של התחבורה הציבורית, בהוספת קווים, בשיפור תדירות ובנגישות גבוהה יותר – שרת התחבורה מעדיפה להעניק הנחות סלקטיביות ולצבוע אותן בצבעים פוליטיים. בישראל של 2025, תחבורה ציבורית כבר לא נתפסת ככלי לאומי – אלא ככלי חלוקה מגזרי