לפני כמה ימים הפתיע אורי קומאי כשעטה על עצמו דמות חדשה בשם בובי רז'ולו, אך הנה הוא חוזר לדמותו המקורית דודו פארוק ומוציא שיר פרובוקטיבי בשם "סטפן" שכל כולו עוסק באיבר המין של הזמר סטפן לגר. את השיר הפיק ג'ורדי שאף הלחין אותו ביחד עם קומאי. צפו בקליפ

לאחר 13 ימי היעדרות וחיפושים, אמו של השחקן צחי נוי, שרה נובוברודר בת ה-91, נמצאה אתמול ללא רוח חיים בשטח פתוח סמוך לשכונת חליסה בחיפה. היום גופתה זוהתה סופית והודעה נמסרה למשפחתה. צחי נוי לוואלה! תרבות: "לא מאמין שהגעתי למצב הזה. אין לי מילים"

"כיף לקום בבוקר ביחד, מפגש הזוגות חיבר בינינו". אופסי, דנית שוב מאבדת קשר עם המציאות. אמיר משווה את עצמו לזוגות גרועים אחרים וביחס לדובי ואריק באמת זה קצת פחות מגיהנום. אבל לא רק אמיר קם מעודד ממפגש הזוגות, אלא אפילו אריק ועצמו קמים עם תקווה חדשה. "דובי, רוצה לשתות קפה?" מציע אריק לדובי את הציאניד שרקח. הוא מנסה לפתוח עם דובי בשיחה על ליל אמש, היא מסרבת, ולא נותר לו אלא לסכם עם עצמו שהיה נחמד. אחרי הכל, אירחו אותם באחלה נכס נדל"ני. רוני ונועם קמים פורחים מתמיד. לא מקנאת בזוג שחלק איתם קיר, ולפי הנראות של המלון הזה הקירות הם כנראה דקים במיוחד. את פניהם מקבלים מאפים מפנקים, והמומחים - שעוקבים אחריהם מבעד למסך כמו פסיכופתים בדוקו של נטפליקס. הגר קמה בהבעת הבסיס: כועסת. היא מגלה שהיא למעשה מודאגת, מפני שעובר על ניר משהו והוא לא מספר. ניר מרגיש שהם לא באמת ביחד, והגר מתפוצצת. מה אתה עוד רוצה ממנה? היא באמת השתדלה ואפילו גייסה למפגש הבעה של חיוך. שיחה ביניהם מגלה כי לניר חסרה בת זוג שתתעניין בשלומו, אחרי שהגר בדיוק התעניינה בשלומו. אני מודעת לביקורת הציבורית על הגר, אבל בכנות, חרף כל המבטים הכעוסים, היא אחלה בחורה בעיניי. ישירה, אותנטית וכל מה שיתר הדמויות ב"חתונמי" טוענות על עצמן בזמן שהן לא. ניר רוצה את הגר באמת ובתמים, וזה גורם לו לחוסר ביטחון שמאור מפרש היטב למצלמות. הוא עושה לה את מבחן מספר 1 שקרא בספר "בני אדם", ומציע לה להפסיק את התהליך כדי לראות מה יעשה לה. את הגר זה תופס בשוק, היא באמת פוחדת לאבד את ניר והמבחן עובר בהצלחה.

הקורונה לא עוצרת את אבי ביטר, שמתכנן לצלם בחודש הבא סרט חדש בשם "השוד האחרון". לצורך ההפקה, הוא משיק יחד עם קולנוע קנדה קמפיין מימון המונים, כשבין התשורות גם הזכות להשתתף בצילומים

שנתיים לאחר הזכייה עם "Toy", הנה השיר החדש של נטע ברזילי, שנחשף אתמול בלילה באירוויזיון הלא תחרותי. הפיק ג'יי אר רותם, שברזומה שלו שיתופי פעולה עם ריהאנה וביונסה

יש תחושה ש"קווים לבנים" (White Lines), הסדרה החדשה של יוצר "בית הנייר" ו"בפנים" אלכס פינה, מקדימה את זמנה. כלומר, במובן הכי פשוט של הביטוי - זו סדרת קיץ מובחנת שנראית כמו שיבוץ קלאסי לחודשי יוני או יולי, כשהשמש קופחת, אחוזי הלחות עולים וכל החצי הצפוני של כדור הארץ נכנס למוד קולקטיבי של אוורור מוח. ייתכן שזו הייתה המחשבה המקורית מאחורי השיבוץ, להכניס אותנו לאווירה הזו כבר עכשיו, אבל המציאות גורמת לקיץ 2020 להיראות עצוב מתמיד. במובן הזה, התחושה שהיא יוצרת היא דווקא קינה טראגית למצב רוח שנראה רחוק מתמיד, ויחסי ציבור אפקטיביים למקום שרבים מאיתנו לא יזכו לפקוד בעתיד הקרוב, איביזה. זואי ווקר (לורה האדוק) מגיעה לשם כשהיא נחושה לגלות מי רצח את אחיה, אקסל, לפני 20 שנה. בעבר נאמר לה שהוא נסע להודו והלך שם לאיבוד, אבל גופתו שמתגלה כעת במדבר בספרד מעלה בקרבה שאלות ומציפה מחדש את הטראומה. אקסל, כך לפי הפלשבקים, עזב את ביתו שבמנצ'סטר יחד עם שלושה חברים בסוף שנות התשעים כדי להפוך לדיג'יי מצליח, אך מתברר שמצא שם את מותו, וזה אומר שמדובר בתעלומה שיש לחקור. או במילים אחרות: עוד סדרת מתח-מסתורין של נטפליקס. זו הסדרה הראשונה של פינה שדוברת גם אנגלית וגם בספרדית (רובה דווקא באנגלית), והיא משלבת שחקנים בריטיים וספרדיים ומתרחשת רובה ככולה באי המסיבות הספרדי הפופולרי, לוקיישן שהיא בהחלט משכילה לנצל עד תום.

חודשים ארוכים שכמעט ולא שמענו מדמות הראפר ההיתולית שיצר המוזיקאי/קומיקאי אורי קומאי. לפתע, שבוע אחרי ש"השיק" דמות חדשה, פארוק חוזר עם שיר פרובוקטיבי על איבר מין של כוכב פופ אחר. ההפקה המוזיקלית המשגעת רק מחדדת כמה שהדמות של פארוק מיותרת במציאות שלנו

לפעמים כשמנסים להציג עסקים כרגיל - אז במיוחד נחשפת האמת המרה. בהתאם, שום דבר לא ממחיש טוב יותר את משדר האירוויזיון החילופי - כינוי הולם ברוח ימים אלה - מאשר מבטיהם המתאמצים-להיות-שמחים של שלל המתמודדים שנבצר מהם להגיע ולהופיע בהולנד, ותחת זאת הם נאלצים להסתפק בשניות ספורות בלבד של קלישאות מתנחמדות. למה זאת אמת מרה? כי מעבר לתסכול של עדן אלנה וחבריה - המשדר הצולע "אירוויזיון: Europe Shine a Light" הדגים משהו כללי יותר: כך בדיוק נראית תרבות בלי קהל, בלי אנשים שבאים לחגוג אותה וליהנות ממנה. כמו ספורט בלי אוהדים, כמו מוזיאון ריק: בלי מפגש עם הקהל הזה אין בעצם תרבות, רק הד חיוור למה שפעם היה אירוע נוצץ על לוח השנה האירופי. המשדר כזכור לא כלל השנה תחרות, אלא רק "חגיגת אירוויזיון" עגומה: אותם סרטונים קצרצרים של כל אחד מהמשתתפים - עשר שניות מהשיר ועוד כמה מילים ספורות לעולם, שרובן חזרו על עצמן - ואולי היה כבר עדיף לעשות מצעד קליפים, כי לא ברור מה הרווחנו מזה בכלל; כמה הופעות אורח מצולמות של כוכבי עבר - עם דיליי עצום או סתם מבוכה כללית - ולבסוף ביצוע משותף של כל המתמודדים לשיר המנצח של אירוויזיון 1997.